מאירי על קידושין מ״ב

1 קרבן הפסח אין בני חבורה נמנין עליו אלא בכדי שיגיע לכל הפחות שיעור כזית לכל אחד מפני שכל המנויים עליו צריך שיאכלו ממנו ואין אכילה פחותה מכזית ומתוך כך אין שוחטין אותו אלא על מי שהוא ראוי לאכל ולהוציא קטן כל כך או זקן כל כך או חולה כל כך שאין יכול לאכל כזית ולמדת שאין הלכה כדברי האומר שכל ישראל יוצאין בפסח אחד מפני שהוא סובר שאין אכילה מעכבת אלא זריקה ודיים בזריקה לשם כלם אלא לאכילה אנו צריכים ואין אכילה בפחות מכזית כמו שביארנו ולפיכך קטן שאינו ראוי לאכילת כזית אינו נמנה בפסח וזהו לדעת קצת מה שאמרו כאן איש זוכה ואין קטן זוכה ומכל מקום עיקר הפירוש בו שאף הקטן הראוי לאכילת כזית שאיפשר לו לימנות על הפסח מכל מקום אינו זוכה לאחרים לימנות על ידו כגדול שזוכה למנות עליו כל אותן שירצה לחבורתו ומה שאמרו במסכת גיטין צרור וזרקו אגוז ומניחו ולאחר שעה נוטלו זוכה בין לעצמו בין לאחרים דוקא מדרבנן ולא עוד אלא שאף מדרבנן דוקא שבאחר מהנה אותם לו לזכות לאחרים על ידו ומכל מקום זוכה הוא לעצמו לימנות על ידי אחרים ואע"פ שאמרו מציאת חרש שוטה וקטן יש בהם גזל מפני דרכי שלום אלמא שמן הדין אין להם שום זכייה במקום שאין להם מקנה הוא שנאמר כן אבל כל שאחרים כוללין אותו במנינם ומזכין אותו לימנות בפסחים זוכה ומכל מקום יש לתמוה היכן מצינו שיהא קטן זוכה לאחרים מן התורה עד שיצטרך בו מיעוט ואם מפני שבעירוב אמרו ומזכה על ידי בנו ובתו הגדולים אבל לא על ידי קטנים מפני שידם כידו שמשמען של דברים ששאר קטנים מיהא זוכין בערוב בשביל אחרים שמא מתוך שאין ערוב אלא מדברי סופרים חלקו בו שהקטן זוכה לאחרים ובשל סופרים ואף בזו דוקא בשיש לו דעת כל כך שכשנותנין לו חפץ ומניחו לאחר שעה זוכרו וחוזר ונטלו כמו שכתבנו:

2 כשם שהקטן אינו נעשה שליח כך אין אחר נעשה לו שליח וכל שעושה בשבילו אי זה דבר מתורת שליחותו לא עשה כלום אלא שמכל מקום אדם רשאי לזכות בעבורו שאין זה אלא כמי שהוא שלא בפניו וזכין לאדם שלא בפניו ומעתה היו כאן יתומים ובאו לחלוק בנכסי אביהם בית דין מעמידין להם אפטרופס להשוות חלוקותיהם וליתן חלקו של זה במזרח ושל זה למערב כפי מה שיראה בעיניו להשוות ביניהם ואע"פ שכשיגדילו איפשר שתהא חלוקה זו חובה לאחד מהם הואיל ומכל מקום לזכות להם נתכוון ועל פי בית דין אע"פ שנתגלגל לחובה מה שעשה עשוי הואיל ולא טעה בשומא וזהו שאמרו בית דין מעמידין להם אפטרופוס לחוב על מנת לזכות כלומר הואיל והכונה לזכות אע"פ שאפשר שנתגלגל לחוב ר"ל שהיה נוח לו יותר בחלק חברו לאי זו סבה ולאו דוקא באו לחלוק שהרי קטנים אין להם לתבוע זה את זה ואף כשתובעים מאליהם אין דבריהם כלום אלא אף כשנראה לבית דין או לאחד מקרוביהם להיות זכות להם להיות כל חלק כל אחד מבורר ובאו לחלוק פירושו שבאו לחלוק בעצת בית דין או בעצת אי זה שיתן להם עצה לבא לבית דין על כך ולדעת זה אם יש להם אפטרופוס יש כח לאפטרופוס לברר חלק היתומים מאליו ואין יכולין למחות אלא אם כן טעה בשומא או שמא שמועה זו ביתומים שיש להם חלק עם אחר והאחר מביאם לחלוק ועל זו אמרו שמעמידין להם אפטרופוס לתביעת האחר לחוב ולזכות על הדרך שביארנו ובאו לחלוק לאו דוקא מעצמם אלא על ידי תביעת אחרים אבל יתומים קטנים אין אפטרופוס יכול לחלוק וכן הדברים נראין ויש שואלים בה והלא בחמישי של גיטין אמרו אין אפטרופוס יכול לחוב על מנת לזכות וכל שעשה האפטרופוס בשבילן לכונת זכות הואיל ונתגלגל לחובה היתומים יכולין למחות ומשיבים בה שזו של גיטין במנהו אבי יתומים כבר שלא מנהו אלא לתועלתם וזהו שבכאן במנוהו בית דין והלשונות מוכיחים כן שבכאן אמרו מעמידין אפטרופוס אלמא עכשו הוא שמעמידין אותו לכך ושם אמרו אין אפטרופין רשאין אלמא באפטרופוס שכבר נתמנה הוא ועוד ראיה שאותה השמועה נאמרה על מה שאמרו במשנה יתומים שסמכו אצל בעל הבית או שמנה להם אביהם אפטרופוס ומכל מקום אף לדעת זה אף שמנהו אבי יתומים אם עשה דבר זה על פי בית דין אין היתומים יכולין למחות והוא שאמרו בתוספתא של תרומות אפטרופין תורמין ומעשרין על נכסי יתומים ואין דנין לחוב ולזכות אלא אם כן נטלו רשות מבית דין ויש מפרשין שאין חלוק באלו בין מנה אבי יתומים אפוטרופוס למנוהו בית דין אלא זו שבכאן בחלוקה שאין החובה מצויה כל כך הואיל והחלקים שוים ואין בחירה אלא מצד הרוחות וזו שבגיטין בתביעת ממון הן שהיתום תובע הן שהוא נתבע שמעמידין לו אפטרופוס ואם זכה להם זכה ואם לאו יכולין למחות ויש מפרשין שזו וזו אף בתביעת ממון אלא שכל שהיתום תובע מעמידין לו על מנת לזכות ואע"פ שנתחייב נתחייב אבל כל שאדם תובעו והעמדנו אפטרופוס לדון בשבילו אם נתחייב יכול למחות והדברים נראין ואף גדולי המפרשים נסכמים בה ומכל מקום יתומים גדולים שבאו לחלוק עם אחיהם הקטנים בית דין מעמידין אפטרופוס לקטנים ובורר להם חלק יפה ר"ל שהגדולים ישוו החלקים והאפטרופוס בורר ואין חולקים בגורל ויש מפרשים בדרכים אחרים ואינם כלום:

3 ואחר שבירר להם האפטרופוס אם הגדילו אינן יכולין למחות אע"פ שנתגלגל להם לחובה מצד הרוחות כגון שנפל לו שדה סמוך לחלק אחיו הואיל ומכל מקום לא נתאונה בשומא הא אם נתאונה בשומא יכולין למחות ולפי דרכך למדת שהקטנים אין יכולין לכוף את הגדולים לחלוק אבל הגדולים יכולין לכוף את הקטנים על דרך זה ומגדולי צרפת כתבו שאין היתומים יכולין לכוף זה את זה לחלוק עד שיתרצו כלם ולא הבנתי דבריהם:

4 הדינין ששמו נכסי יתומים אם למזון אשה ובנות אם לכתבת אשה אם לבעל חוב ומכרו ופחתו שתות כגון שמכרו שוה מאה ועשרים במנה מכרן בטל ואע"פ שבשאר מוכרין מכרן קיים שאין אונאה לקרקעות הרי שליח יצא מכלל זה ויש במקחו אונאה ובית דין שלוחים הן אלא שיפה כחם שבשאר שלוחים אף בפחות משתות ובית דין דוקא בשתות ואף במטלטלין שמכרו ופחתו שתות הדין כן ואע"פ שבשאר שלוחים אף בפחות משתות בטל מקח בבית דין דוקא בשתות וכן הדין אם הוסיפו בשתות שאע"פ שעכשו הרויחו היתומים והיה לנו להחזירה לדין שאר לוקחים שבשתות קנה ומחזיר אונאה במטלטלין ובקרקע שאין בו שום אונאה מכל מקום אתה צריך להשוות את המדה ביניהם ומכל מקום יש מפרשים בהוסיפו שתות שלקחו לצורך היתומים שנמצאו היתומים מתאונים ואין הדברים נראין וגדולי המחברים פירשו בדין זה שאם נתאנו היתומים במטלטלין בשתות רצו מבטלין מקח רצו מחזירין לוקחים להם אונאה ואם נתאונה שכנגדם בשתות רצו היתומים מבטלים את המקח רצו מחזירין להם היתומים אונאתם ובקרקע רצו היתומים מבטלין את המקח רצו מקיימין אותו ואין מחזירין אונאה אבל בפחות משתות בדיינין אין כאן לא חזרה ולא בטול מקח אבל בשליח אף בכל שהו וכן הדין באפטרופוס שהאפטרופוס שליח גמור הוא ויש דנין אותו כדיינין ואין נראה כן שאם כן כשהקשה לו אי דלא טעי אמאי יכולין למחות והשיבו ברוחות היה לו להשיבו כגון שטעה בפחות משתות אלא ודאי אפטרופוס כשליח ושליח כאלמנה ובכל שהו בטל:

5 האחין שחלקו ונתאונה אחד בחלוקה הן במטלטלין הן בקרקעות הרי הן כלקוחות ואין אומרים הואיל ויורשים הם באונאה כל שהו ראוי לומר שיבטל שאין ראוי להיות האחד יורש יותר מן האחר אלא לקוחות הם ואע"פ שלקצת דברים אנו דנים אותם כיורשים כמו שהתבאר בפרק בית כור לענין אונאה מיהא לקוחות הן ובמטלטלין כל פחות משתות נמחל ובשתות קנה ומחזיר אונאה יתר משתות בטל מקחו ומכל מקום קרקעות אין להם אונאה ולא בטול מקח כמו שביארנו במקומו:

6 זה שביארנו שכל פחות משתות נקנה מקח ואין שם לא בטול מקח ולא חזרת אונאה דוקא בשחלקו על ידי עצמן כגון גדולים עם גדולים אבל כל שיש שם קטנים שנמצאת חלוקתם על ידי אפטרופוס אף בכל שהו חלוקתם בטלה שהאפטרופוס כשליח כמו שביארנו וכל שעל ידי שליח אף בכל שהו בטל מקח שהרי אף הוא אומר לו לתקוני שדרתיך ולא לעוותי:

7 ולענין הסוגיא מיהא יש שואלים בה שהרי במסכת כתבות פרק אלמנה אמר רבא בעצמו ששליח כדיינין ואין זו קושיא שבכאן רבא בשם עצמו וזו של כתבות רבא בשם רב נחמן ומכל מקום כבר פסקנו שם שליח כאלמנה ומגדולי צרפת תירצו שאותה של כתבות בשליח בית דין ואף בשליח בית דין פסקנו שם שליח כאלמנה כל שטעה בשומא שאף האלמנה הואיל והדין נותן שתמכור שלא בבית דין כשליח בית דין הוא וכדין אפטרופוס על הדרך שביארנו ויש מי שחולק לומר ששליח בית דין הרי הוא כדיינין וכן יש מי שכתב שכל שעל יד שליח בפחות משתות אונאה חוזרת אבל המקח אינו בטל ואין זה כלום שהרי בפירוש אמרו שם באלמנה אפילו שוה מנה ודינר במנה מכרה בטל ופסקנו שם ששליח כאלמנה ואם כן כל שעל ידי שליח אף בכל שהו בטל בין במטלטלין בין בקרקעות ומה שיש לפקפק בזה ממה שאמרו בתשיעי של מציעא בשמועת זבין במאתי ושויה מאה ומאחרון של בתרא בשמועת ההיא אתתא דיהבא זוזי לגברא דמזבן לה וזבן לה שלא באחריות כבר ביארנוהו במקומו:

8 אף זה שאמרנו שבמטלטלין שתות קנה ומחזיר אונאה דוקא שמכרו על שומת עצמם אבל אם מכרו על פי שומת בית דין או שהתנו ביניהם שיהא מקחם על דין שומת בית דין כל שבשתות בטל מקח בין במטלטלין בין בקרקעות וכדתנן שום הדיינין שפחתו שתות או הותירו שתות מכרן בטל כמו שביארנו וגדולי הרבנים גורסים בזה בדרך אחרת אלא שאין דבריהם עולים לענין פסק:

9 אף זה שביארנו שבקרקעות אין בהם לא דין אונאה ולא דין בטול מקח דוקא בשאין שם אלא אונאה מצד הדמים אבל כל שטעו במדה אין זה אונאה אלא מקח טעות וכן במטלטלין כל שבמדה ושבמשקל ושבמנין אף בפחות משתות חוזר ר"ל שהמקח בטל ויש מפרשים בזו שאין המקח בטל אלא שישלים את המדה וכן במטלטלין שישלים את המדה או את המשקל או המנין אלא שאם אין לו במה להשלים המקח בטל ואין יכול לומר נכה לי מן הדמים כפי חשבון ומכל מקום בבתרא פרק ספינה בשמועת אין מוסיפין על המדות יותר מן השתות מוכיח להדיא שהמקח בטל וזה שהם תמהים היאך אפשר לבטל המקח בזו אלא שישלים את מדתו בזו אני מודה להם במקצת והוא שבודאי אם מכר לו עשר טלאים ומנה לו תשעה וטעה וקרא לתשיעי עשירי או חמשים סאין ומדד לו ארבעים ותשע וסבור שחמשים מדד והרגיש במנינו ודאי ישלים וכן במשקל אם מכר לו חמשים ליטראות פירות ושקל לו ארבעים ותשע וסבור שחמשים שקל והרגיש במנינו ודאי ישלים וכן בקרקע אם מכר לו חמשים אמה בשדהו ומדד לו ארבעים ותשע וסבור שחמשים מדד ודאי ישלים אין זה אלא כמי שמכר לו במנה וכשבא זה לפרעו מנה לו תשעים והוא סבור שמנה פרע שכל שירגיש במנינו נותן לו עשרה ואין המקח בטל אבל זו שאנו אומרים שכל שבמדה ושבמשקל ושבמנין אפילו בכל שהו חוזר פירוש שמכר לו שדה פלוני בחזקת שהוא בן מאה אמה ונמצא שאין בו אלא תשעים ותשע וודאי אין כאן תשלומין שלא לקחו אלא בחזקת כך וכן במטלטלין שמכר לו יריעה בחזקת שהיא בת חמש אמות וכן במשקל שמכר לו כוס של כסף בחזקת שהוא בו עשר ליטראות וכן במנין שמכר לו סל מלא פירות בחזקת שיש בו אלף זוג וכן כל כיוצא בזה ומכל מקום גאוני ספרד סוברים כדעת ראשון וגורסים בשמועת תוספת המדות דרך אחרת כמו שכתבנו בבתרא פרק בית כור ואף אנו כתבנו שם דרכים אחרים אלא שעל זו שבכאן אנו סומכים יותר:

10 אע"פ שביארנו שבכל התורה כלה שלוחו של אדם כמותו לדבר עבירה אינו כן וכל שהלך לדבר עבירה ועשה כשליחותו פטור המשלח שאף הוא אומר לו דברי הרב ודברי תלמיד דבר מי שומעין ונמצא שהמשלח פטור והשליח חייב:

11 השולח את הבעירה ביד חרש שוטה וקטן פטור מדיני אדם שאין לאלו שליחות כלל לשום דבר שביארנו בראשון של מציעא וכל שכן לדבר עבירה ומכל מקום חייב הוא בדיני שמים שלח ביד פקח הפקח חייב והמשלח פטור שאין שליח לדבר עבירה ויש בזו תנאים וכבר ביארנום בששי של קמא:

12 כבר ידעת שהנהנה מן ההקדש בשוה פרוטה בשוגג מעל ואפילו הוציאם על ידי שלוחו בשוגג כל שהשליח עשה שליחותו בעל הבית מעל לא עשה שליחותו שליח מעל כיצד נתן לו מעות של הקדש בחזקת של חלין ואמר לו הבא לי מהן חלוק וקנה לו טלית שליח מעל ובזו אפילו היו חרש שוטה וקטן שאינם בתורת שליחות בעל הבית פטור מכל מקום ואם עשו שליחותם בעל הבית מעל ואע"פ שאין שליח לדבר עבירה הא למדוה מגזרה שוה חטא חטא מתרומה מה תרומה נעשית על ידי שליח אף מעילה כן:

13 ולענין ביאור מיהא ראוי לשאול האיך הקשו מזו נימא אין שליח לדבר עבירה עד שנצטרך ללמדה מגזירה שוה והלא לא אמרו אין שליח לדבר עבירה אלא מטעם דברי הרב ודברי תלמיד דברי מי שומעין ומעילה אינה אלא בשגגה לא למשלח ולא למשתלח ומכל מקום תירצו ששגגת הקדש לבעלים כמעילה הוא מפני שהיה לו לזכור ואף שליח באותם הזמנים שהיו מעות של הקדש מצויין בידם הרבה היה לו לחקור ויש כאן נדנוד עבירה ולא עוד אלא שאף בכל מקום שהשליח אינו סבור לעבור בו עבירה כגון שצוהו לשחוט קדשים בחוץ ושליח סבור שהם חלין בעל הבית מכל מקום פטור שאם לא כן נתת דבריך לשיעורין:

14 יש דברים שאף לעבירה יש בהם שליחות והוא ענין שליחות יד המחייב באונסין כמו שיתבאר במקומו שלא סוף דבר אם שלח בעל הבית בה יד הוא בעצמו אלא אף אם אמר לעבדו ולשפחתו לשלוח בה יד ועשו חייב הוא באונסין כאלו שלח בה יד הוא בעצמו ומכל מקום שליחות יד אינה מחייבת במחשבה ולא בדבור כגון שאם אמר או חשב הריני משתמש בה אעפ"כ אינו חייב באונסיה עד שישלח בה יד ממש וכבר ביארנוה במקומה בשלישי של מציעא: